איך להיזרק ממכונית של מתנחל כפול בלי אפילו לנסות

נשארנו שם עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, מה שאמר שהיינו צריכים לתפוס טרמפים בחזרה כי אוטובוסים לירושלים מפסיקים מוקדם לפני כניסת שבת. הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס בעודנו נדהמים מהיופי של המקום, והרמנו את היד. מכונית כסופה נוסעת במהירות לאורך העיקול, רואה אותנו ועוצרת. אנחנו קופצים פנימה, נרגשים מהמזל שלנו.

במכונית נוהג אדם דתי עם זיפי זקן כהים, בכסא שלידו יושבת אישה עם כיסוי ראש. מסתבר שהם אחים, ושניהם נחמדים ביותר. האחות עושה שירות לאומי עם נוער בסיכון בתל אביב והאח לומד במכינה.

“כן? איזו?” אני שואל.

“היא בלוד” הוא עונה.

ג’ס ואני מסתכלים אחד על השני ומחליפים אִיייפ שקט. המכינה בלוד מנוהלת על ידי ארגון הנקרא “באמונה”, ארגון דתי קיצוני עם שורשים בהתנחלות באזור H2 בחברון ששולח קבוצות לערים מעורבות בישראל (עכו, לוד, יפו) במטרה מפורשת-ישירה-פוליטית-שובניסטית שמשמעותה בפועל היא לקנות נכסים במרכזי החלקים הערביים ולהפוך אותם “ליהודים בלבד”.

“אז איפה בירושלים אתם גרים?” ג’ס שואל, מנסה להחליף נושא.

“אנחנו גרים בתקוע” האח-נהג עונה.

בסדר, אני חושב, אז הבחור הזה הוא מתנחל כפול (גם בתוך וגם מחוץ לקו הירוק), ואנחנו בתוך המכונית שלו. אני יודע שבדרך כלל מזהירים ילדים יהודים נחמדים לא לעלות על טרמפים עם ערבים, אבל אולי אנחנו השמאלנים מאבדים את הסטאטוס של “יהודים נחמדים”?

ואז אני אומר לעצמי להירגע. מי אני שאניח שהוא בכלל חושב על משהו? כל מה שאני יודע זה איפה הוא גר ולומד. אני לא באמת יודע מהן האמונות שלו, ולמרות שאני יכול לנחש שאנחנו לא מסכימים, אז מה? גם אם אנחנו לא מסכימים, אין לי שום דבר נגדו באופן אישי, למה שלו יהיה משהו נגדי? נכון? אז כאשר השיחה מוצאת באופן בלתי נמנע את דרכה אל מה ג’ס ואני עושים, אנחנו נותנים תשובה רכה אבל כנה:

אנחנו כאן, כאילו, במלגה, דרך הקרן החדשה לישראל.” (כנה, כן, ורכה, כי לא אמרתי “אני פעיל שטח ואקטיביסט בשטחים הכבושים, שמארגן ולוקח חלק בפעולות לא אלימות ומוחה נגד גזענות, ונו… כיבוש.”* מה שהתגלה כבחירה מאד טובה מצדי, כל הקטע הזה של התשובה ה”רכה”).

דממה.

“אני חייב לשאול אותך,” הנהג מתחיל, ואני נדרך כולי, “שמעתי הרבה דברים על הקרן החדשה לישראל, מה בדיוק הם עושים?”

“אה, אתה יודע, הם כאילו, מממנים כל מני ארגונים שפועלים למען שינוי חברתי.”

“מה זאת אומרת?”

“כל מני ארגונים!”

“כמו… אם תרצו?” הוא שואל.

אם תרצו זה ארגון ימני מטורף** שאחראי על קמפיין הפוסטרים שהציג את נעמי חזן, יושבת הראש של הקרן החדשה לישראל, עם קרניים לפני כמה שנים.

“אממ, האמת שלא”, אני אומר, “הקרן החדשה לישראל לא מממנת את אם תרצו”.

“אז ארגונים שמאלניים?”

“כן”, אני אומר, מבין שאין דרך לייפות את זה, ממקד את המבט שלי במשך כל הזמן על המחוג המראה על הקמ”ש 120…125…130… “ארגונים שמאלניים”.

“כמו בצלם?”

“כן, כמו בצלם”.

“אתה מסכים עם מה שבצלם עושים?” הוא שואל אותי.

“כן, אני בדרך כלל מסכים עם מה שבצלם עושים”.

“מה לגבי מה שקרה חודש שעבר פה בעמק הירדן?” (זכרו, קוראים יקרים, כמו שכתוב בפוסט שמקושר למעלה (וגם פה: the lowest place in the world) אנחנו נמצאים באמצע הגדה המערבית.)

“מה קרה בחודש שעבר בעמק הירדן?” אני שואל.

“אתה יודע, כששלום אייזנר, אממ, הרביץ ל… אירופאי הזה.”

“נכון, זה…”

“אז מה אתה חושב על זה? ברור שהוא לא היה צריך להרביץ לו ככה, אבל אתה מסכים עם האירופאי הזה?”

“אני לא באמת מכיר אותו…”

“ברור שלא! [הערת העורך: האמת שזה לא כזה ברור…] מה שאני מתכוון זה האם אתה תומך בזה שהם מפריעים שם לחיילים?”

“טוב, אני לא מאשים חיילים אינדיבידואלים על מה שאני רואה כבעיה הרבה יותר סיסטמתית, אבל…”

“אבל מה!?” אני שם לב שהקול שלו רועד. מאד.

“אבל”, אני לוקח נשימה עמוקה, עדיין מנסה לענות ברכות אבל גם בכנות, כי מי יודע איזו שיחה תשפיע על מי, נכון? “אני חושב שזה לגיטימי למחות בצורה לא אלימה בסיטואציה בה אסור לפלסטינים לעבור בכביש.”

דממה.

“אני חושב שאתה בוגד… שאתה בוגד בעם שלך, עם הקרן החדשה ובצלם והאירופאים האלה.” הוא לוקח נשימה, ואומר:

“אני עוצר בצומת הבאה.”

“אוקי…”

“ואתם יורדים מהמכונית שלי.”

“אממ, טוב, אני חושב שזה חבל והייתי שמח לדבר על זה יותר, אבל אני מכבד את ההחלטה שלך,” אני ממשיך ואומר ללא כעס. אבל בעצם להפתעתי אני קצת נעלב, אחרי שחשבתי שכבר התגברתי על העלבון מכך שאנשים קוראים לי בוגד וכו’. “שבת שלום”, אני אומר.

ופשוט כך, ג’ס ואני עומדים באמצע הגדה המערבית, חובשים כובעי תיירים מטופשים, ומתחתיהם, הבעות פעורות פה של הלם.

“לפחות הוא לא חטף אותנו”, ג’ס אומר. אני צוחק, ולבסוף מסמן למונית.

המסקנות כאן רבות. שבת מתקרבת אז לא אפרט ואתן לקוראים להחליט בעצמם מה הסיפור הזה אומר. אני רוצה לסיים את הקטע בנימה חיובית, ובאמת היום שלנו נגמר בנימה חיובית מפתיעה במיוחד שהגיעה אלינו כאילו נשלחה משמיים כתזכורת שלמרות החוויה שעברנו אנחנו עדיין לא יכולים, ובעצם חייבים שלא, לשפוט אף אחד על בסיס המראה או השיוך החברתי שלו:

הגענו חזרה לירושלים והבנו שאין לנו מספיק כסף, אז ביקשנו מהנהג שיעצור לנו ליד כספומט במוסררה, שכונה בה אוכלוסיה חרדית גדולה. אין בעיה, ג’ס קופץ מהמכונית, מנסה להוציא כסף, אבל נכון, שבת, המכונה שומרת שבת. ג’ס מתחיל להראות סימני מצוקה, ומיד אדם חרדי עם עור כהה ופאות ארוכות שעוברות את הכתפיים ניגש אליו, מעיף מבט על הסיטואציה, ומשלם לנהג המונית בעצמו.

אה.

ג’ס ואני נלך לפגוש אותו כדי להחזיר לו את הכסף אחרי שבת. אבל,אהה, איזה יום. איזו מדינה. איזה עולם.

שבת שלום.

–––

הערת המתרגמת: קראתי את הסיפור של מוריאל כמה דקות לפני כניסת שבת, וכל השבת הוא ליווה אותי. שאלתי את עצמי, האם זה סתם מעליב כשמתייחסים אליך כעמדות הפוליטיות שלך ולא כאל בן אדם? או אולי יותר מזה, מדובר על איזה גבול שנחצה ביחס שלנו אחד כלפי השני? או שאולי בכלל אפשר להגיד שזה בסדר ולגיטימי לא להסיע או להתחבר עם אנשים שלדעתי מזיקים לחברה, ואולי גם אני הייתי עושה את זה..?

כשסיפרתי את הסיפור לחברה בארוחת שבת היא סיפרה לי סיפור דומה, על בחור (קצת פחות חמוד ממורי כמובן) שעלה לטרמפ עם נהגת שמאלנית, ואחרי שהתעקש לדבר דווקא על בדואים ו”ערביי לוד” כלשונו, היא דרשה ממנו לרדת מהטרמפ. אני עדיין מתלבטת אם האיזון משמח אותי, הרי זה לא “הם” הרעים האלה, אלא אנחנו, או שאולי זה מעציב (או לפחות מעלה תהיות אחרות) שאנחנו כאלה מעאפנים.