מכתב סירוב: על אלוהים/אהבה, אי–אלימות והכיבוש

اقراوا الرسالة بالعربية                         Read the Letter in English

שמי מוריאל רוטמן. אני בן 23. חייתי את רב חיי בארה”ב, אך נולדתי בירושלים, ואני יהודי, ולכן אני אזרח ישראל מאז שנולדתי. היגרתי לירושלים לפני כשנה, ולפיכך, אני אמור להתגייס לצבא הישראלי. אחרי התלבטות קשה וארוכה, החלטתי לסרב.

לפני שאני מסביר את החלטתי, אני רוצה להכיר בפריבילגיות שלי ובכך שאני כאן מרצוני החופשי. אני מאוד מודע לפריבילגיות שיש לי יחסית לרב אזרחי ישראל– פריבילגיות כלכליות, השכלתיות, גזעיות ומקריות– ולכן אני רוצה להדגיש שאינני רואה את ההחלטה שלי לסרב כ”עושה אותי יותר מוסרי’’ או ”טוב יותר” מישראלים שכן בחרו לשרת בצבא. בהרבה אם לא רב המקרים, ה”החלטה” הזאת לא היתה החלטה בכלל, אלא יותר תוצאה של 18 שנות חינוך, לחץ חברתי, תעמולה והאיום הגדול של סטיגמטיזציה והדרה מטאפורית/רוחנית. למרות כל ההערכה שלי כלפי הישראלים/ות שכן סירבו להתגייס, אני מודע לכך שאם הייתי פה כשהייתי בן 18, הייתי מתגייס, ורב הסיכויים שליחידה קרבית, ולכן רב הסיכויים לשירות בשטחים הכבושים, למרות כל ההסתייגויות שהיו לי גם אז. לשם כך אני רוצה שוב להודות בזה שההחלטה שקיבלתי לא להתגייס היתה קשורה לחלוטין לפריבילגיה ולמקריות, ושאני מוחה נגד מה שאני רואה כמערכת אלימה ומדכאת, ולא נגד בני אדם פרטיים.

חשוב לי גם להדגיש שאני היגרתי לירושלים מתוך רצון, כמו מיליוני יהודים במאה האחרונה, כי אני מרגיש קשר לעם ישראל ולאדמה הזאת. אני בוחר להיות פה. בחרתי לקחת חלק בעתידו של המקום שבו החלטות יהודיות משפיעות הכי הרבה, לטוב ולרע. אני רוצה להיות חלק מהחברה ואני רוצה לתרום מה שאני יכול כדי שנוכל להשתחרר מהאלימות ההיסטורית שנגררנו לתוכה, וכדי שנוכל לחיות לפי הערכים המוסריים שנמצאים בתוך ספרינו הקדושים ובתוך הזכרון ההיסטורי שלנו.

אז למה אני מסרב?

בקצרה, בגלל שלוש סיבות עיקריות: אלוהים/אהבה, אי אלימות, והכיבוש.

אלוהים/אהבה.

בצלם אלוהים נברא האדם. לקחת את חייו של אחר זה להרוס חלק מאלוהים ולהפחית את האחדות האנושית. לקשור ולהתעלל באנשים –או בעמים– אחרים זה חילול השם. לפגוע בכבוד האדם זה להנמיך את קדושת אלוהים. הדרך היחידה שבה ניתן לעבוד את אלוהים היא אהבת אחרים. אני משתדל, ונכשל, ומשתדל שוב לחיות חיים שבהם אלוהים, ולכן אחרים (ולא רק יהודים אחרים) נמצאים במרכזם.

עוד מרכיב של האמונה שלי באלוהים הוא אי–ידיעה. האל היחיד שאני מכיר הוא אל שלא ניתן להכירו, בצורה שאולי קשורה לרעיון של הרב אברהם יהושע השל של ”תדהמה רדיקלית” אל מול העובדה שאנחנו אפילו מסוגלים להיות במצב של תדהמה. כמו שלא ניתן באמת להכיר את אלוהים, דרושה מאיתנו צניעות כאשר משתדלים ללכת בדרך אלוהים. האי ידיעה הזה קשור לסיבה השניה שבגללה אני מסרב, אי אלימות.

אי אלימות.

אי אלימות אמיתית צריכה לבוא יחד עם מידת צניעות. מרטין לותר קינג, בעקבות ביקורו בהודו, כתב על הצורך למצוא “פציפיזם ריאלי”, פציפיזם שלא תופס את אי אלימות כלא חטא, אלא רק כקטן משני חטאים במצב הנוכחי. בין אם אני מסרב ובין אם לא, אנשים ימשיכו להרוג אחרים, החברה הישראלית תמשיך לסבול ממיליטריזם גורף, מפחד, ומהאלימות המערכתית שסוחפת רב החברות המערביות. אני לא פוטר את עצמי מאי הצדק הזה, או “מנקה את כפיי” בזה שאני מסרב לקחת חלק בביטוי אחד של אלימות מערכתית כאן בישראל. אפילו לפציפיסט יש דם על ידיו.

בעקבות קינג, אני רוצה להדגיש שאינני שונא חיילים וגם לא מתנחלים. אני שונא הרבה מהפעולות של הרבה מהם, ואני שונא את המערכת שהם תומכים בה ונתמכים על ידיה, ברצון או בכפייה. אני שונא את הדיכוי והגזענות וההפרדה שמתרחשים כאן, ואת העובדה שישראל במידה רבה דומה לדרום ארצות הברית, שבה קינג היה חי, בשנות ה-50 וה-60. ואני שונא בכל כולי את הביטוי הנוראי ביותר של הגזענות, האלימות והדיכוי שקיים כאן, ושמהווה התפקיד המרכזי של הצבא הישראלי כיום: הכיבוש הצבאי של השטחים הפלסטינים הכבושים. במובן מסוים, הסירוב שלי איננו “סלקטיבי”. הייתי גם כן מסרב לשרת בצבא האמריקאי, בצבא הטורקי, או הצבא הפלסטיני אם יום אחד יהיה כזה. עם זאת, הגעתי למקום בו אני כה מתנגדר לאלימות דרך עדות לאלימות המתרחשת באופן יום יומי– גם פיזית וגם מערכתית– בשטחים הכבושים.

הכיבוש הצבאי של השטחים הפלסטינים הכבושים.

בחרתי לכתוב על הנושא הזה בסוף לא כי הוא איכשהו פחות חשוב– להפך, הוא הרבה יותר דחוף ופחות תיאורטי מהסיבות הקודמות– אלא כי נוצרה תרבות של הכחשה והשתקה של הכיבוש ודיונים אמיתיים לגביו. התקווה שלי היא שאלה שקראו עד לכאן את מכתבי יבינו, ברמה כזאת או אחרת, שההתנגדות שלי לכיבוש נובעת מערכים יהודיים ואוניברסאליים, ולכן יקראו את החלק האחרון של המכתב עם קצת יותר פתחון לב.

אין דרך קלה לומר את זה: אני סבור כי הכיבוש הוא עוול מוחלט. הכיבוש הוא אנטי–אלוהים, אנטי–אהבה, ואלים בצורה מזעזעת. הכיבוש מבוסס על מערכת של הפרדה גזעית/לאומית שבמידה רבה דומה למערכת בדרום ארה”ב עד שנות ה60 ולאפרטהייד שהיה בדרום אפריקה עד שנות ה90. הכיבוש ה”זמני” הזה איננו לקראת סופו, אלא מתחזק ומשתקע.

יש כמעט אפס רצון בקרב הממשלה הישראלית לגמור עם הכיבוש, והציבור הישראלי נהיה אדיש לסטטוס-קוו שבו שאלת הכיבוש היא בעיקרה “שאלה תיאורטית”, ושאלה שהרבה כבר התעייפו מלהתעסק איתה. אבל הכיבוש יכול להיות תיאורטי רק אם אינך כבוש, ולכן אני גם רואה את הסירוב שלי כאקט של סולידריות עם הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש, הפלסטינים שאינני מסוגל באמת להבין את רמות סבלם כמישהו שמסתכל על זה מבחוץ. הפריבילגיות שלי שוב מתבטאות בכך שאם אני אכנס לכלא זה יהיה שונה מהותית– פחות מפחיד, יותר צפוי, ובכלל יותר קל מהחוויה שאלפי פלסטינים, בינם קטינים וחפים מכל פשע, עוברים בבתי הכלא הישראלים כל הזמן. נדהמתי וקיבלתי המון השראה מההתנגדות הפלסטינית הלא אלימה נגד הכיבוש, בין אם דרך הפגנות, שביתות רעב, בניית קהילה, עשיית אומנות או פשוט דרך התמדה תחת תנאים מזעזעים מאז הנכבה של 1948 ובפרט מאז הכיבוש של הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים בשנת 1967.

אינני מתכוון להיכנס לעוד פירוט של הכיבוש (אפשר לקרוא עוד את הדעות שלי על הנושא בבלוג שלי www.thelefternwall.com), לעוד מכתב שמסביר בדיוק למה כיבוש זה רע ומשחית וכולי. אינני מאמין באשליה שלמכתב הזה– כמה שהוא מפורט וארוך– יש סיכוי גדול לשנות לבד את דעותיו של מישהו שאיננו רואה את הכיבוש כעוול או של מישהו שמאמין שהתנהגות הצבא בשטחים היא מוצדקת ונכונה. אבל אני כן מאמין שהוא יוכל לזרוע שאלות במספר לבבות ונפשות. לפיכך, אני פשוט אספר סיפור, שנדמה לי שבהקשר הזה יש לו הרבה יותר כוח מאשר מויכוחים אקדמאיים/תיאורטיים.

בחורף שעבר, בכפר סילוואן במזרח ירושלים, פגשתי נער בן 14 בשם ”ס”’. ”ס” הוא בגובה בינוני, עם עיניים בצבע שקד. הוא קצת ביישן, עם חיוך רך, והוא היה אמור לסיים כיתה ט’ השנה. אבל כשפגשתי את ”ס”, הוא בדיוק השתחרר מ30 יום בכלא ישראלי, שם התעללו בו פיזית ונפשית, הפרידו בינו ובין משפחתו, איימו עליו עם סכין ועם ”אמצעי חשמל”, והוא הוחזק בבידוד בחלק מהזמן. בן 14. כשהוא השתחרר, שמו אותו במעצר בית, וכשפגשתי אותו, הוא חשש שיפספס את סוף שנת הלימודים. (הוא אכן פיספס את סוף שנת הלימודים). הוא התרגש להכיר אותי, ושאל אם אוכל לעזור בהפצת סיפורו, ואולי לעזור לו לחזור לבית הספר, ואם נוכל להצטלם יחד.

ואז השאלה: אבל מה הוא עשה?

והתשובה: זה לא משנה. רק תחת מערכת שבה מושרשת אפליה ואלימות כמו מערכת הכיבוש יהיה מצב שבו ילד– שאיננו אפילו אזרח ישראל– יוחזק בתנאים כה מזעזעים. רק תחת מערכת של כיבוש, סיפור כזה לא יישמע מפתיע בכלל לפלסטינים ולאלה שעובדים איתם ומכירים אותם.

לאלה שלא היה להם את הפריבילגיה/עול של להיות עד למציאות הזאת, קשה להאמין לסיפורים האלה. הרבה פעמים סיפרתי את הסיפור הזה, והשומעים הגיבו: ”זה לא אמיתי”, או ”זה לא קרה”. הלוואי וזה לא היה סיפור אמיתי. הלוואי.

אבל זה סיפור אמיתי, בדיוק כמו אלפי סיפורים דומים, חלקם אפילו מזעזעים יותר. לא רק שהכיבוש –שמבוסס על אי שוויון מערכתי ועל דיכוי של עם שלם באמצעי כוח ואלימות– מאפשר דברים כאלה, הכיבוש זקוק להם. הכיבוש חייב שהפלסטינים יהיו במצב תמידי של פחד וחוסר ביטחון, ולהתנהג כלפיהם כאילו שהם איכשהו פחות בני אדם, ושפחות מגיע להם ביטחון וזכויות וכבוד. זהו תפקידו המרכזי של הצבא הישראלי בשטחים (ובכלל): לוודא שהפלסטינים יהיו במצב תמידי של פחד, “שלא ירימו ראש”, ושהאיום של אלימות ועונש קולקטיבי תמיד יורגש בכל סנטימטר של השטחים הכבושים.

אני מסרב לקחת חלק במערכת שמתייחסת לילדים מגזע/לאום מסיום כאילו שהם לא בני אדם.

חלק מהבקשה שלי הוא שהקוראים ייקחו קצת יותר זמן ללמוד מה זה כיבוש, ולאתגר את דעותיהם על הצבא הישראלי ותפקידו בשימור והחזקה של המצב האלים והברוטאלי שהתרגלנו אליו. אני מסרב. אני מסרב לשרת בצבא, וללבוש מדים, ולהרים רובה, גם כי אינני מוכן לקחת חלק במערכת אלימה יותר ממה שאני חייב לעשות, ובמיחד כל עוד שצה”ל ממשיך לחזק את הכיבוש. אני מסרב לתרום עוד למעגל האלימות והדה-הומניזציה שהורסים את המקום הזה, מקום שאני אוהב, ורוצה להישאר בו. אני מסרב ממקום של אהבה, ומפני שאני חושב שישנה אפשרות למציאות יותר טובה: אני מאמין באלוהים ובבני אדם. אני מסרב בהזדהות עם פלסטינים שחיים תחת כיבוש, ובתקווה שהפעולה הקטנה הזאת תיגע לליבם של חלק מהקהילות הישראליות והיהודיות בחו”ל. אני גם מסרב לשנוא את אלה שבחרו בדרך שונה ממני, ואני מקווה שהסירוב לשנוא יהיה משותף לי ולאלה שלא מסכימים איתי ועם חבריי.

בתקווה, בצער, בקצת פחד ובאהבה,

מוריאל זכריה רוטמן